עם עלית המדך על האופרה לוצ`יה די למרמור של גאטנו דוניצטי, עברתי דרך מנהרת הזמן אל ``אייבנהו`` ``טליסמא`` ו``רוב רוי``, ספריו של סר וולטר סקוט.
דוניצטי בחר להלחין את הרומן ``הכלה מלמרמור`` של סקוט בשל אהבתו לרומנים גותיים המתרחשים בטירות מבודדות.
התוכן נסוב על אינטריגות,כבוד ,נקמה ותועלתיות בה האשה - לוצ`יה - משמשת קלף למיקוח. היא שאוהבת את אדגרדו נאלצת להתחתן עם ארתורו בפקודת אחיה אנריקו. בתסכולה היא רוצחת את בעלה הטרי בליל כלולותיה ויוצאת מדעתה. האופרה מסתיימת כשאגרדו דוקר את עצמו למוות בעודו שר ``לוציה שלי לא תראה את השקיעה.נשמה יפה ואוהבת הביטי בי ממרומים,אני הולך אליך``.
זוהי אופרה כבדה,חסרת קלילות והומור ויחד עם זאת לא חסר בה המומנט של בלט בידורי הנהוג בכל אופרה.
הבמאי אמיליו סאחי ויוצר התפאורה אנטוניו פראגה הכינו אופרה עם תפאורה לא משתנה, הקירות העשויים מחומר מתכתי מקבלים פנים חדשות לפי התאורה,עבודה נהדרת של אדוארדו פרננדז. עיצוב התלבושות היו על סקלת השחור-אפור עם נגיעות של בורדו, פרי תכנונה של אימה מולר.
באשר לפן השירי, כל הזמרים והמקהלה עשו עבודה מצוינת כשעליהם מנצח המאסטרו דניאל אורן המלווה עצמו בהמהום של כל התפקידים…
דגש מיוחד היה על השישיה המפורסמת במערכה השניה,קטע אנסמבלי המפורסם מכל יצירותיו של דוניצטי בה כל זמר מביא את הטקסט שלו בו זמנית.
הפינאלה של האופרה מגיע לשיא כשלוצ`יה שרה את ארית השגעון, ג`סיקה בעלת סופרן גבוה וצלילי בולטת בבגדי לבן בתולי משחקת ומנצלת את ההינומה והשטיח האדום כדי למלא את השתיקות
בין משפט למשפט. אריה זו מוכרת בתור קרש קפיצה לכל הסופרניות הכי מרשימות כמו: לילי פונס, מריה קאלס, סתרלנד ועד לאדיתה גרוברובה. היום אפשר בהחלט לצרף לגלרית הפרימדונות את ג`סיקה פראט.
