אובססיה זה שם של בושם
כותרת המשנה של הספר היא "תריסר קשרים" והיא מסגירה את מה שעומד להיות מסופר בכמעט מאתיים העמודים הבאים. תריסר קשרים, חלקם כצפוי בינו לבינה, למשל גבר נשוי שמוצא את עצמו כאילו מובל, נגרר להתאהב באשה אחרת, שותפה יפה לעבודה, חכמה, מוכשרת, ומאוד פגיעה. והוא לא מצליח להוציא אותה מהראש למרות מאמצים כאילו הירואים. או בחור המחזר ללא הצלחה ומחליט לא להיכנע, הוא קונה לאהובתו זר ענק של פרחים ויוצא למסע רגלי של עשרים דקות. בדרך הוא מגלגל בראשו משפטים אפשריים ותגובות אפשריות, אך לבסוף בהחלטה של רגע הוא מעניק את הזר יוצא הדופן לבחורה שעמדה לידו ברמזור, בתגובה למשפט אמפטי אך סתמי למדי שגלגלה לעברו. היא עצמה נפרדה מהחבר שלה, הזר אמנם יפה בעינה אך מכביד עליה ביום חם במיוחד שבו היא מכתת רגליה בחיפוש אחרי דירה. בסופם של גלגולים הזר, בדרכו המוזרה, מוביל לנישואים אבל לא של אף אחד מהם.

יש גם סטודנטית צעירה שמתאהבת במרצה שלה, עוקבת אחריו שנה שלמה, בטלפון, מתחת לחלון ביתו. היא מגלה מתי יום הולדתו ומצליחה לרגש אותו במחווה קטנה, לא אכפת לה שגילו כמעט כפול מגילה והוא אפרורי ונטול זוהר וחן, היא אף משוכנעת שהוא מרגיש כמעט כמוה.

ויש גם קשרים אחרים, נערה צעירה שלא גייסו אותה לצבא והיא כמעט נעדרת אמביציות מתחילה לעבוד במכבסה השכונתית. אחת הלקוחות כובשת את ליבה בפגיעות שהיא משדרת ובניגוד העמוק בין השבריריות הזו, לבגדים שהיא מביא לכביסה. הקרבה האינטימית שהיא מרגישה ללקוחות בכלל ולאחת הזו בפרט גורמת לה לצאת לעקוב אחריה ולנסות לגונן עליה.

ויש גם טיול לפריס של אם ובת וכל מה שבניהן כשהבת חושבת שהאם עומדת לוותר עליה במסגרת הסכם הגירושין בינה לבין האב. האחות הצעירה שמגלה ביומן הסודי של אחותה הגדולה והנערצת, מה זו חושבת עליה באמת. שחקנית מתחילה שחושבת שיהיה עליה לשכב עם הבמאי כדי לקבל תפקיד ראשו בסרט. אשה לא נשואה, בחודש השלישי להריונה, מתלבטת "באזני" העובר שהיא נושאת אם להפיל אותו או לתת לו חיים.
מאחורי הגיוון הזה מסתת מכנה משותף, הקשרים הללו הם ברובם דיאלוג פנימי, חד-סטרי עם דמויות שהן לא מעט פיקטיביות, או מפונטזות. הקשר בניהן בחלק מהמקרים הוא אובססיבי למדי וכמעט בלתי אפשרי. הדיאלוגים ולעיתים הקשר כולו מתקיים רק בדמיונו של המספר.

אך תריסר הסיפורים אינם העתק האחד של השני, לא רק שסוג הקשר משתנה עם השמות וסיפור המסגרת. הדרך שבה מסופר הסיפור, המדיה, משתנה ומפתיעה כל פעם מחדש. לא אסגיר כאן מהן שיטות של אריאל להמן, יש לה דרכים שונות לספר סיפור, חלקן שונות מכל מה שהכרתם עד כה. אולי אני מסגירה כאן את בורותי ואת אופקי הצרים, אבל הסוגים הספרותיים שלהמן משתמשת בהם מקוריים ובחלק מהמקרים מדובר בהופעת בכורה על בימת הספרות. הגאוניות של להמן היא לא רק במקוריות הזו אלא גם, ואולי בעיקר, בצורה המושלמת שבה הם משרתים את הסיפור והדמויות.

הדמויות שלה מנהלות דיאלוגים-מונולוגים סודיים עם הדמות האחרת, באמצעותם הם מתרוממים מעל דימוי עצמי נמוך, הן בונות לעצמן סיפור, שיכניס סדר והגיון למצב שבו הן נתונות וגם למעשיהן ומחשבותיהן. בתוך כל סיפור קיים מתח פנימי בין העולם והדמות הבדויה לבין הדמות ה"אמיתית". בסיפורים הללו יש מעמד מיוחד לסופים, בנגוד לדמויות שלה, שקשה הלהם לגמור אז הם מושכים את הסופים. להמן מפגינה העדר סנטימנטים, אולי משום שהיא ד"ר בפסיכולוגיה, סופי הסיפורים, בדומה עד כאב לחיים האמיתיים פשוט מתפוגגים לתוך המציאות היומיומית, הסתמית.

הספר הוא ממש לא מהסוג שמלטף לך את המצב רוח, אבל גם לא משאיר אותך עם חור בנשמה. הוא מצליח לעורר ולגעת ולהשאיר אותך עם חומר למחשבה גם בלי להיות אלים וקיצוני. הוא שונה, הוא מצוין, ואתן פשוט חייבים לקרוא אותו.