תצוגת חלון מלא חזרה לפורום חזרה לדף הנוכחי
כותרת ההודעה:   סיכום בראשית פרק כ``ב
מאת:   -השועל-
תאריך ההודעה:   04:10 10/02/08

ספר בראשית פרק כב

עקדת יצחק – הסיפור נקרא עקדת יצחק ולא אברהם מכיוון שלא רק אברהם עמד בניסיון, אלא גם יצחק: ``וילכו שניהם יחדיו``.

רש``י אומר שיצחק נרמז שהוא השא לעולה ולמרות זאת ``וילכו שניהם יחדיו``.

פרק יב` 7-1:

הדומה-:

לך לך מארצך וממולדתך.

בשני המקומות (גם בפרק זה וגם בפרק כ``ב) הצו מוצג בהדרגתיות, מהקל אל הכבד: מארצך – מולדתך, מול בנך יצחק.

השונה-:

אברהם נאלץ להתנתק מעברו.

ה` מבטיח לו ריבוי זרעו.

``לך לך`` זוהי בקשה / המלצה.

אברהם אינו יודע את היעד.


פרק כב:


הדומה-:

לך לך אל ארץ המוריה.

בשני המקומות הצו מוצג בהדרגתיות, מהקל אל הכבד: מארצך – מולדתך, מול בנך יצחק.

השונה-:


אברהם נאלץ להתנתק מעתידו, בנו, יורשו.

ה` מצווה עליו לעקוד את יורשו, זוהי סתירה להבטחות מהפרקים הקודמים.

הציווי ``קח נא`` הוא בקשה, על מנת לרכך את הצו, וכדי שאם אברהם יסרב זה לא יחשב לחטא.

אברהם יודע לאן הוא הולך – ארץ המוריה.

אי הידיעה מבליטה את מסירותו של אברהם וניסיון העקידה הוא הקשה מכל הניסיונות הקודמים.

(1) ``והאלוהים ניסה את אברהם`` – מסר לקורא שהצו הוא ניסיון בלבד ואין בו ממש. בניגוד לעובדי עבודה זרה (עע``ז) שמקריבים את בניהם למולך. אחת ממטרות סיפור העקידה הוא שהתורה מתנגדת לקורבן אדם.

המילה הנני מופיעה 3 פעמים בפסוק 1, 3, 7: מילה מנחה המביעה נאמנות ומסירות מוחלטת פעם לה` ופעם ליצחק בנו.

המילה הנני מדגישה את הקונפליקט שבו נתון אברהם: איזה משני הצווים יקיים ובמי משניהם יבגוד (הצו האלוהי או הצו האבהי)?

אברהם מעדיף את הצד האלוהי ובתוך כך מתפלל לפיתרון ממנו. זוהי הדילמה הטראגית בה נתון אברהם.

מאפייני הסיפור המקראי:

סיפור העקידה הוא סיפור של אב העומד להקריב את בנו, סיפור טעון רגשות. למרות הכל המחבר לא מפרט / מתאר את רגשותיו הסוערים של אברהם. על הקורא להבין משימוש ספרותי בו נוקט המחבר (ריבוי פעלים – זירוז/שיהוי, מילים מנחות)

(3) ריבוי פעלים המלמד על זירוז,

אברהם הזדרז לקיים את הצו ויותר מכך הוא משקים מוקדם בבוקר לשם כך (``וישכם``- ריבוי פעלים- זירוז).

(4) ``ביום השלישי וישא אברהם את עיניו``

(5) ``שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם``.

קושי:

נשובה ברבים- והרי הוא הולך לעקוד את יצחק.

פתרון:

1. בתור אב קיווה שה` ימנע ממנו לעקוד את יצחק.

2. נתנבא שישובו שניהם.

קושי:

למה הזכיר את החמור והשאיר את הנערים?

תשובה:

1.אברהם אינו לוקח איתו את ישמעאל ואליעזר משום שהסיטואציה היא אישית בין האב לבן, וזר לא יבין זאת.

2.הנערים והחמור שייכים לרובד הארצי. אברהם ויצחק עולים לספירה הרוחנית (שלנערים ולחמור אין מקום בה).

3.שמא שיראו הנערים את אברהם עוקד את בנו וימנעו זאת ממנו.

4.שמא יבינו שיש היתר להקריב אדם.

(8-7) מלה מנחה – אבי ובני – מלמד על הקשר בין האב לבן. המילה בן מופיעה בפסוקים 16, 13, 6-3,1 .

``אלוהים יראה לי השה לעולה בני``

1.השה לעולה = בני. רמז לו שהוא יעקוד אותו ובכל זאת ``וילכו שניהם יחדיו``, לכן נקראת פרשה זו לזכות יצחק.

2.השה = לעולה. בני – פנייה: הוא קיווה שה` יזמן לו שה לעולה ולא יצטרך לעקוד את בנו.

(6,8) ``וילכו שניהם יחדיו`` – מדוע פעמיים? פעם לפני שידע / שנרמז, ההליכה השנייה היא לאחר שנרמז שהוא יהיה השה לעולה ולכן זוהי הליכה של הסכמה.

(9) התופעה – ריבוי פעלים – זהו שיהוי, מלמד על התקווה של אברהם שאחרי כל פעולה ימנע ממנו ה` לעקוד את בנו.

(11-10) שיא הסיפור: אברהם מגיע מבחינה נפשית לשלמות עם עצמו, להחלטה לשחוט את בנו. הוא לקח את כלי השחיטה אך ה` אמר לו לא לשחוט ברגע האחרון.

מטרת העקידה:

ללמדך עד היכן מגיעה אמונתו של האדם.
קושי תיאולוגי בפסוק: כי עתה ידעתי כי ירא ה` אתה ולא חשכת את בנך, את יחידך ממנו.

הקושי:

``כי עתה ידעתי``.

ההסבר:

ה` לא ידע קודם לכן שאברהם הוא צדיק?

פתרון:

רש``י – מעתה יש לי מה להשיב לשטן ולאומות העולם. עתה מוסבר מה פשר חיבתי אליך, כי הרי כולם נכחו לדעת שירא אלוהים אתה.

פירוש אחר: יִדעתי ולא יָדעתי.

(13) וירא הנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו.

הרעיון: קורבן בהמה ולא אדם.

(14) אטימולוגיה = מדרש שם ``ויקרא אברהם שם המקום ההוא השם יראה``.

דברי הימים ג`1:

שלמה בונה את המזבח בהר המוריה בירושלים.

אטיולוגיה – מסביר מדוע בית המקדש נבנה דווקא בהר המוריה.


ספר בראשית פרק כב

(א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:

(ב) וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמּורִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶר אֹמַר אֵלֶיךָ:

(ג) וַיַּשְכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבש אֶת חֲמֹרוֹ וַיּיִקַּח אֶת שְנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים:

(ד) בַּיּוֹם הַשְּלִישִי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק:

(ה) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְתַּחֲוֶה וְנָשוּבָה אֲלֵיכֶם:

(ו) וַיִּיקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּיקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵש וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְנֵיהֶם יַחְדָּו:

(ז) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵש וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה:

(ח) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְנֵיהֶם יַחְדָּו:

(ט) וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקוד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים:

(י) וַיִּשְלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּיקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְחוט אֶת בְּנוֹ:

(יא) וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהֹוָה מִן הַשָּמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:

(יב) וַיֹּאמֶר אַל תִּשְלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי:

(יג) וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּיקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ:

(יד) וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵם הַמָּקוֹם הַהוּא יְהֹוָה יִרְאֶה אֲשֶר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהֹוָה יֵרָאֶה:

(טו) וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְהֹוָה אֶל אַבְרָהָם שֵנִית מִן הַשָּמָיִם:

(טז) וַיֹּאמֶר בִּי נִשְבַּעְתִּי נְאֻם יְהֹוָה כִּי יַעַן אֲשֶר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ:

(יז) כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַש זַרְעֲךָ אֵת שַעַר אויְבָיו:

(יח) וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶר שָמַעְתָּ בְּקֹלִי:

(יט) וַיָּשָב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָבַע וַיֵּשֶב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָבַע:

(כ) וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ:

(כא) אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ וְאֶת בּוּז אָחִיו וְאֶת קְמוּאֵל אֲבִי אֲרָם:

(כב) וְאֶת כֶּשֶׂד וְאֶת חֲזוֹ וְאֶת פִּלְדָּש וְאֶת יִדְלָף וְאֵת בְּתוּאֵל:

(כג) וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה שְמֹנָה אֵלֶּה יָלְדָה מִלְכָּה לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם:

(כד) וּפִילַגְשוֹ וּשְמָהּ רְאוּמָה וַתֵּלֶד גַּם הִוא אֶת טֶבַח וְאֶת גַּחַם וְאֶת תַּחַש וְאֶת מַעֲכָה:




העבר אין, העתיד עדיין והכל כהרף עיין אז דאגה מניין?

 
תגובה הדפסת ההודעה דרג את ההודעה
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by