תצוגת חלון מלא חזרה לפורום חזרה לדף הנוכחי
כותרת ההודעה:   כינורו של רוטשילד/ אנטון צ`כוב + שאלות ותשובות
מאת:   -השועל-
תאריך ההודעה:   06:19 27/05/08

כינורו של רוטשילד / אנטון צ`כוב.

מבוא: לפנינו סיפור על חיי האדם ומותו. על יחסיו הבלתי רגישים עם זולתו ועל נוקשותו, שנעלמה בהדרגה לפני מותו. גיבור הסיפור, יעקב, הוא זקן החי בעולם קודר עם אשתו הזקנה. חייו שגרתיים. המצבים האנושיים שבהם הוא נתקל קשורים רק בעניינים כספיים. יעקב במהלך הסיפור עובר שינוי. הנימה השולטת בסיפור היא נימה טראגית קומית, שעצב והומור שזורים בה.

האקספוזיציה : הסיפור כינורו של רוטשילד נפתח באקספוזיציה ארוכה המתארת את שגרת חייו של יעקב בעיירה הקטנה, את תנאי מגוריו, את אופיו ואת תגובותיו כלפי הסובב אותו. המספר מפרט את מצבו הכלכלי כפי שהוא נראה מנקודת מבטו של יעקב, החי בעוני בבקתה קטנה ועוסק בהתקנת ארונות מתים. תאור חדרו של יעקב בסוף הקטע הראשון בא להמחיש את תפיסת עולמו. עבור יעקב אנשים וחפצים נמצאים באותה דרגה. כל ההתרחשויות בסביבתו נמדדות בעיניו רק עפ``י התועלת הכספית שניתן להפיק מהן.
באקספוזיציה מתואר גם ההיבט החברתי שבחיי ברונזה. קשריו עם היהודי רוטשילד שאליו הוא מגלה שנאה. עולמו הפנימי של הגיבור נחשף לפנינו - בסיומה של האקספוזיציה אנו למדים על הנגינה והשפעתה עליו. הנגינה מציינת היבט אנושי בדמותו. כאשר מתייחסים לנגינה יש מעבר מתיאור אובייקטיבי לנימה לירית: ``הכינור היה משמיע צליל בחשיכה ורווח לו``.

העלילה : העלילה מתחלקת ל-4 חלקים, שבהם מתוארים בפרוט 4 הימים האחרונים בחייו של
ברונזה. ימים אלה עומדים בסימן של שינוי נפשי.

יום א: העלילה נפתחת בתיאור אירוע המערער את שגרת חייו של ברונזה. אישתו נופלת למשכב. אירוע זה גורר בעקבותיו שרשרת תגובות המובילות לשינוי ולהתפתחות בדמותו. תגובותיו של ברונזה למצבה של אישתו הן מבוכה ועריכת מאזן שנתי של רווח והפסד.

יום ב: תאור היום השני נפתח ברגע של הארה נפשית קטנה. יעקב מבין לפתע מדוע מארפה
שמחה למות. בבוקרו של יום זה ברונזה מגיע עם אשתו לבית החולים ונתקל בחובש. נוצרת אנלוגיה בין החובש ובין ברונזה - שניהם תוקפניים, אטומים ולא רגישים.
כפי שיעקב מתייחס אל הסובבים אותו כאל חפץ - כך נוהג כלפיו החובש. יעקב מנסה לשכנע בכל דרך את החובש לתת טיפול נאות לאשתו, אך הוא לא נענה. בשובו לביתו חוזר ברונזה לסורו. אין הוא מתייחס לאשתו הגוססת ברגישות. הוא מחשב את הוצאות הלוויתה ובעודה בחיים מתקין לה ארון מתים.


יום ג: היום השלישי הוא יום פטירתה של מארפה. לאחר הלוויה מתחולל מפנה בדמותו.
הוא מוטרד מן העובדה שכל חייו עימה לא רחם עליה ולא טיפל בה. הוא פוגש ברוטשילד ופוגע בו. תוך כדי הסתובבות בעיירה הוא מגיע לנהר, שם הוא זוכה להארה פנימית נוספת ומתחיל להיזכר בעבר ומגלה שחייו הוחמצו ואף אומר באופן כללי, שאנו כבני אדם לא חיים את חיינו כהלכה.

יום ד: בבוקרו של היום הרביעי ברונזה שב ומבקר אצל החובש. אין הוא מצטער שהגיע שעתו. הוא מנגן כדי להקל על מצוקתו. בסיומו של אותו יום הוא מבקש מהכומר לתת את כינורו לרוטשילד. נתינת הכינור והמנגינה שהוא מוריש לו הם שיאו של התהליך שהוא עבר.

דמותו של יעקב: דמותו של יעקב מעוצבת באמצעות תיאורים של מראהו החיצוני, עולמו הפנימי והתנהגותו. אין הוא מסוגל ליחסים אנושיים שיש בהם נתינה וקבלה. יעקב בודק כל דבר במונחים של רווח והפסד. הוא נוהג כלפי אנשים בגסות, בחוסר רגישות ובתוקפנות כלפי החלשים ממנו. אל אנשים הוא נוהג כאל חפצים. הדבר בא לידי ביטוי ביחסו אל החיים ואל המתים. פן שונה באישיותו הוא נושא הנגינה, שמצביעה בצורה עקיפה על יסוד אנושי בדמותו. יעקב מתחיל להיזכר באירועים שונים בחייו. הזיכרון הוא זה שמעורר את חשבון הנפש. ממצב של חוסר רגישות לאנושי ולסביבה בה הוא חי, הוא עובר לרגישות ולהתבוננות מחודשת בעולם שמסביבו. שתי נקודות מפנה נוספות קיימות בסיפור. נקודת המפנה השניה היא הביקור בנהר.
יעקב מגיע למספר מסקנות ושאלות קיומיות. במהלך הביקור הוא מבין שחייו הוחמצו, שהוא חי את חייו לשווא, שהוא פגע ועלב בכל מי שהיה עימו בקשר, בעיקר כלפי אשתו. הוא אף מגיע למסקנות בנוגע למצבו הקיומי של האדם בכלל, כשמסקנתו העיקרית היא שאנו חיים את חיינו תוך פגיעה זה בזה, תוך עלבון מבלי לגלות רגישות ומבלי ליהנות מחיינו. נקודת המפנה שלישית היא נתינת הכינור לרוטשילד שמסמל את שיא תהליך השינוי שהתחולל אצל הגיבור.

מוטיב הכינור:
א. אקספוזיציה - הכינור מופיע לראשונה באקספוזיציה. נודע לנו שברונזה מתפרנס לעיתים מנגינה עם התזמורת העירונית. כמו כן, המשפט המסיים את האקספוזיציה מתייחס אל הכינור. הנגינה גורמת ליעקב תחושה של שלווה ורוגע: ``בחשיכה הסובבת היה הכינור משמיע צליל והוקל לו ליעקב.`` המספר משנה את נימת דבריו מנימה לאקונית לנימה לירית. הכינור מסמל פן נפשי, רוחנו, אנושי המוסתר בדמות.

ב. ביום מחלתה של מארפה מנגן יעקב במשך כל שעות היום בכינורו. הנגינה נועדה להרגיע אותו ולסייע לו בשעת משבר.

ג. לאחר קבורתה של מארפה יעקב סוקר את מערכת היחסים שלו עימה. אחת הנקודות שהוא זוקף לזכותה היא התייחסותה לכינורו ביראת כבוד. מתוך כך שהוא מייחס לכינור חשיבות, אף היא נהגה להתייחס אליו כך.

ד. הופעה מפורטת של ההתייחסות אל הכינור מופיעה לפני מותו של יעקב. הוודאות שהכינור יישאר יתום היא הדבר היחיד שגורם לו צער. יעקב יוצר אנלוגיה בין הכינור ובין חורשת עצי הלבנה, שכן גם הכינור וגם חורשת העצים נשארו ללא שימוש ולכן הם נכרתו. שניהם מתקשרים בתודעתו אל נושא המוות והאובדן: ``הכל בעולם הזה סופו לאבד ואבוד יאבד.`` תוך כדי צער על גורל הכינור יעקב מנגן מנגינה חדשה המביעה את כל אותן תחושות אליהן הגיע במרוצת ימיו האחרונים: תחושת ההחמצה, הצער וכו`.

ה. כאשר רוטשילד מגיע בשנית לבקר את יעקב ולבקשו להשתתף בנגינת התזמורת, יעקב מקבל אותו בסבר פנים יפות, בניגוד להתייחסותו בעבר. יעקב מנגן את המנגינה החדשה והיא זו שמצליחה לגשר בין שתי הדמויות הרחוקות והשונות זו מזו. המנגינה, אם כן, היא זו המאפשרת דיאלוג.

ו. לאחר הוידוי יעקב מבקש מן הכומר שימסור את כינורו לרוטשילד. רוטשילד איננו יורש רק את הכינור, שהוא בעל ערך רוחני וחומרי כאחד, אלא יורש גם את המנגינה המיוחדת שיעקב ניגן לפני מותו. המנגינה המיוחדת המבטאת את תמצית המסכנות והתחושות שאליהן הגיע יעקב לפני מותו מצליחה לרגש ולהביא לידי בכי את כל מאזיניה. מכאן ניתן להסיק שבבני האדם קיים הרצון לחיות חיים בעלי משמעות ותכלית, שבהאזנתם הקשובה למוסיקה הם חושפים נטייה זו.


שאלות ותשובות ליצירה זו:


שאלה:

מהו תפקידו של ההווי ביצירתו של סופר אחד? כיצד הוא מתואר?

תשובה:


``כינורו של רוטשילד``

א.א. ההווי מתואר לראשונה בפתיחת הסיפור. מדובר בעיירה עלובה, שאין לה תקווה (מוטיב המוות שמופיע). החיים בה נעים בין חולי לדיכוי, לכן מוזכרים רק שני מוסדות בלבד: בית-חולים ובית-כלא. לאחר מכן, מתואר הווי חייו של ברונזה – גם הוא עלוב ועני. שני התיאורים נמסרים מנקודת תצפית משולבת, המשקפת את אופן ראייתו של ברונזה ואת האירוניה של המספר כלפי אופן ראיה זה: ברונזה מצטער שאין מספיק מתום בעיירה, ולאחר מכן הוא מזכיר את אשתו מארפה כחלק מריהוט ביתו. פער מעמדות מוזכר כחלק מרכזי מהווי העיירה. פער זה בא לידי ביטוי במידת השקעתו של ברונזה בארונות עניים לעומת ארונות אצילים. היבט חשוב שני המאפיין את חיי העיירה הוא המתח הקיים בין האוכלוסיה הרוסית לזו היהודית. יחסו של ברונזה אל היהודים משקף את היחס הכללי אליהם: הוא מוציא עליהם את תסכולו הרב מחיי עוני ודוחק. תיאור הווי נוסף נמצא בהמשך הסיפור: ביקור בבית החולים. בתיאור זה משתקף היחס אל האדם העני והקטן. בית חולים אחד שירת את כל האזור, ושלוש שעות לא נחשבו לזמן המתנה ארוך. את החולים קיבל חובש שיכור, שנחשב ליותר מאומן ומבין מהרופא (ביקורת חריפה על הרפואה ושירותיה). החובש התייחס אל החולים העניים כאילו היו רפש או אבק, ואילו הם נאלצו להתרפס ולהתחנן לפניו, על מנת לזכות במעט תשומת לב ועזרה. תיאור הווי נוסף מתייחס למערכת יחסים בין מארפה לברונזה – ממנו ניתן ללמוד על מעמד האישה מן המעמד הנמוך באותה התקופה: בעלה התאכזר עליה, למרות שלא הכה אותה מעולם, התעלם ממנה, בעוד שהיא שירתה אותו וטיפלה בו כל חייה... לסיכום, חיי העיירה מתוארים בסיפור כחיי עליבות, עוני, ניכור ואיבה, על-פי העיקרון ``אדם לאדם זאב``. רק לקראת סוף הסיפור ברונזה מצליח להתגבר על כל אלה (בעקבות תהליך ארוך, שעבר במהלך העלילה) ולמות אדם טוב יותר משהיה בחייו.
ב.ב. התפקידים של תיאורי ההווי בסיפור הם כמה. הראשון – מתיחת ביקורת קשה על המציאות החברתית של אותה התקופה – ששיחקה תפקיד חשוב בהפיכת האדם למנוכר, ממורמר, אכזר ועוין, כפי שהיה ברונזה, עד שהתחיל להשתנות לאט-לאט. התפקיד השני הוא להצביע על השינוי המתחולל בברונזה: אט-אט הוא מתחיל לראות באופן חדש את הדברים שהיו לשגרת חייו המובנת מאליה. כך למשל, בשלב הראשון הוא מבין ששיגרת חייו שלו עם מארפה הייתה חטא ופשע מצדו (יש דוגמאות נוספות). התפקיד הנוסף הוא יישום של סגנון כתיבה ריאליסטי, האופייני לצ`כוב בסיפוריו הקצרים.


שאלה נוספת:

כותרת אחד הסיפורים שלמדת: מהו קשר בינה לבין הסיפור?

תשובה:

``כינורו של רוטשילד``

1. הסבר הכותרת בסיפור זה מושהה עד סיום הסיפור. מן האקספוזיציה אין אנו מבינים את הקשר בין הכותרת לתוכן הסיפור, מכיוון שלא רוטשילד ולא הכינור אינם מוזכרים בה. לאורך בעלילה לא מדובר בכינורו של רוטשילד היהודי שהיה חלילן, אלא בכינורו של ברונזה. על כן, הקורא תוהה, מהו הקשר בין הכותרת לתוכן הסיפור. יתירה מזו, ברונזה ולא רוטשילד הוא הדמות הראשית בסיפור.
2. פירוש הכותרת ניתן בסיום הסיפור: מדובר במאין סיפור-אנקדוטה, שאותו מספרים בעיירה, והוא מסביר את מקור כינורו של רוטשילד (מתנה אחרונה מברונזה).
3. אולם, לכותרת זו יש גם משמעות סמלית-מסכמת, שהרי מתן הכינור לרוטשילד מסכם את התהליך שעבר ברונזה ומבטא באופן סמלי את מהותו. תהליך זה יכול להיות מתואר כהתבוננות מחודשת בחיים שחלפו וגילוי הבזבוז שבהם. בתחילת הסיפור ברונזה מתואר כאיש אטום, מנוכר, עוין ומתאכזר על זולתו (כינויו ``ברונזה`` שפירושו ``נחושת`` מצביע על מהותו זו). אך בהמשך הסיפור מתברר כי יש בנפשו צד נוסף, המסומל על-ידי נגינתו בכינור: צד רך, יפה ואף נדיב. אולם ברונזה דיכא את הצד הזה בנפשו, והוא מתחיל לגלותו מחדש מאז מחלתה של מארפה. בסיומו שדל תהליך זה הוא רואה את חייו הקודמים כחטא אחד גדול, עליו הוא מבקש לכפר בוידויו האחרון בפני הכומר. בקשת הכפרה מוצאת את ביטויה במתן הכינור לרוטשילד. מנגינותיו של רוטשילד מביעות את אשר גילה ברונזה לקראת סוף חייו: את ההזדהות עם סבלו וצערו של הזולת.



עוד שאלה:


סיפור קצר מהו? הדגם את קביעותיך על-פי אחד הסיפורים.

תשובה:

1. ``כינורו של רוטשילד``: מדובר בסיפור קצר טיפוסי. זהו סיפור-אנקדוטה, המסביר את מקור כינורו של היהודי, בעל השם האירוני – רוטשילד. מבנהו העלילתי מורכב משישה שלבי התפתחות (גילוי), שאותם עובר יעקוב ברונזה במהלך העלילה. אחרי כל שלב, ``המקדם`` את ברונזה לקראת הגילוי הסופי, חלה נסיגה מסוימת:

שלבי התקדמותנסיגות
1)``...זכר יעקוב, משום מה, כי משך כל ימי חייו לא ליטף אותה, לא ריחם עליה אפילו פעם אחת...``
2)``...וכשבא איש עני, על עלוקה אחת חס אתה. ארורים!````נטל את אמת הברזל, ניגש אל הזקנה ומדדה.``
3)`` 52 השנים שחיו בבית יחדיו, ארוכות-ארוכות היו, והנה, איך קרה הדבר, שבמשך כל הזמן הזה לא חשב עליה אפילו מחשבה אחת``התנפלות על רוטשילד
4) ``לפתע עלה בזיכרונו של יעקוב, ממש כחי, תינוקת בהירת שער ועץ-ערבה, הלא הוא שעליו דיברה מארפה.````אפשר היה, למשל, לכונן כאן מדגשה, ואת הדגים למכור לסוחרים...``
5) ``חלוף חלפו החיים ללא תכלית...``-
6) ``ובערב, מששאל אותו הכומר השומע את וידויו, אם איננו זוכר איזו עבירה חמורה שעבר, אימץ את זיכרונו, וחזר וזכר את פניה העלובים של מארפה ואת צעקת הייאוש שצעק היהודי שנשכו הכלב...``-

בסיפור מעט דמויות: ברונזה הוא הדמות המרכזית; רוטשילד ומארפה – דמויות משניות; דמויות רקע – מנהל התזמורת היהודי וילדי העיירה. ברונזה מעוצב כדמות עגולה ומתפתחת לאורך הסיפור. הוא מאופיין כאדם מורכב, שתוכו לא כברו. על פניו הוא מתואר כאדם אטום, מנוכר, אדיש כלפי הזולת ואף אכזר. תכונות אלה באות לידי ביטוי בכינויו ``ברונזה``, במשלח ידו (התקנת ארונות מתים), באנטישמיות שלו ובמערכת יחסיו עם מארפה אשתו. כמו כן, המספר חושף את אופו חשיבתו של ברונזה, כשהוא משתמש בנקודת תצפית משולבת כבר בפתיחת הסיפור). ברונזה מצטער כי לא מספיק אנשים מתים בעיירה ומבזבז את חייו על חישוב ההפסדים, שנגרמו לו. הוא מונה את מארפה בין החפצים הדוממים – ביטוי ליחס שלו אליה לאורך כל חייהם המשותפים. אך יש בברונזה גם צד נוסף, אותו הדחיק – פן רך, כואב ואוהב. את ההדחקה ניתן לראות באי-רצונו של ברונזה לעשות ארונות לילדים. אי-רצון זה מובן על רקע הפרטים שיתגלו בהמשך הסיפור – מות בתו של ברונזה לפני 50 שנה. הפן הנוסף שבאופיו מתבטא בכשרון נגינתו בכינור. אט-אט הוא הולך ומשתלט על נפשו: כשהוא מבין שמארפה הולכת למות, ורואה במוות המתקרב גאולה מחייה אמו, הוא נבהל; הוא מתחנן בפני החובש שיעזור לאשתו; הוא חושב מחשבות מרדניות, לאחר שהחושב מגרש אותם; הוא מוביל את מארפה החוצה כשזרועו משולבת בזרועה וכו`. לסיכום, הכינור הבוכה מהווה מטונימיה ברורה לצד המוסתר והמודחק בנפשו של ברונזה. דרכי אפיון נוספות בסיפור הן: תקבולות בין הדמויות (ברונזה בחוליו/מארפה בחוליה; ברונזה בכאבו וייאושו.רוטשילד בכאבו וייאושו). התקבולות נועדו להביע את יכולת ההזדהות עם כאבו של הזולת, שפיתח ברונזה במהלך העלילה.
כמו בכל סיפור קצר, גם בסיפור זה יש מערכת הדוקה של מוטיבים חוזרים: ההפסד, נגינת הכינור, הילד (פירוט ראה להלן בתשובה לשאלה הבאה).

שאלה נוספת:

בחר בשני סיפורים קצרים. ציין לגבי כל אחד מהסיפורים מהי עמדת הסופר. באילו אמצעים הוא משתמש כדי להביע את עמדתו? האם העמדה היא חד-משמעית?
תשובה:

``כינורו של רוטשילד``

1. העמדה היא של אירוניה כלפי ברונזה, כפי שהוא מופיע בתחילת הסיפור והזדהות עם ברונזה, שעבר שינוי מהותי.
2. האירוניה באה לידי ביטוי בעיקר בנקודת תצפית משולבת: המספר לועג לראיית העולם המעוותת על ברונזה. לדוגמה, בפתיחה ניכרת האירוניה כלפי צערו של ברונזה על מיעוט המתים בעיירה, ולאחר מכן, כלפי יחסו אל מארפה כאילו הייתה חפץ דומם. בהמשך, רואים את האירוניה של המספר כלפי מנהגו של ברונזה לחשב את הפסדיו, שהרי הוא מבזבז את חייו על חישוב הכסף שמעולם לא היה ולא יהיה לו. אפילו כשמארפה אשתו חולה, הוא עסוק בחישוב הפסדיו. אפילו כשמתחיל להסתמן שינוי לטובה באופיו, הוא נסוג ונאחז בטבעו הישן: הוא מחשב את ההפסדים שייגרמו לו ממות אשתו, ומודד אותה טרם נפטרה, כאילו הייתה חפץ דומם. גם כשהוא מגלה מחדש את יופי העולם והטבע, הוא מתרגם את הכל למושגים של רווחים אפשריים, שלא הופקו. המספר מציג את תכונותיו אלה של ברונזה כנלעגות.
3. ההזדהות באה לידי ביטוי בתיאור ההווי העלוב והקשה, שתרם את חלקו לעיצוב אופיו של ברונזה. אף האנטישמיות שלו מתוארת כתגובה להווי זה. המספר מתאר במידה של אהדה והבנה את ביש-המזל של ברונזה: סיפור מותו של מפקח המשטרה. גם המאמצים שעושה ברונזה למען מארפה החולה וגילוי החיבה כלפיה מתוארים בסיפור בקורטוב של אהדה. למעשה, התהליך, שאותו עובר ברונזה במהלך העלילה – תהליך שמסתיים בפיתוח היכולת לכאוב את כאבו של הזולת, להרגיש את צערו וכאבו – מעיד על אהדה רבה של המספר כלפי ברונזה. למרות המציאות החברתית המדכאה ותנאי החיים העלובים, ברונזה לומד לאהוב את הזולת – דבר שדורש כוח עצום.


שאלה נוספת:


גיבור העומד מול האמת של עצמו. מהי אמת זו המתגלית לגיבור באחד הסיפורים שלמדת, וכיצד הגיע אליה?

תשובה:



``כינורו של רוטשילד``

1.בתחילת הסיפור יעקוב ברונזה מתואר כאיש קשוח, אדיש, מנוכר ואף אכזר. על הצד הזה באישיותו מעיד כינויו ``ברונזה`` (``נחושת``): הוא מתפרנס ממותם של אנשים, מתייחס אל אשתו כחפץ דומם, משקיע בארונות של עשירים יותר משהוא משקיע בארונות עניים, מנגן בכינור לפרנסה בלבד ומאשים בכל צרותיו את היהודים ``הארורים``. אולם, בהמשך הסיפור מתברר שברונזה הוא אדם מורכב מאוד. אפשר לקבוע כי הסיפור נסב על תהליך גילוי האמת העצמית – במהלכו ברונזה מגלה את ברונזה האמיתי, המוחבא והמודחק.
2.לתהליך הגילוי 6 שלבים (הפירוט לעיל). התהליך מעוצב בסיפור באופן ריאליסטי: לא מדובר בתהליך פשוט וחד, אלא בשרשרת של התקדמויות ונסיגות, אמינה מבחינה פסיכולוגית (שהרי אדם בן 70, כמו ברונזה, לא ישתנה בין יום). האמת ``הגדולה`` אותה גילה ברונזה בסוף הסיפור היא: חייו היו בזבוז אחד גדול, משום שהוא בזבז אותם על חישוב הפסדים כספיים, במקום לחיות ולאהוב את הזולת ואת העולם הסובב אותו. אך יותר מבזבוז הם היו חטא (גם במושגים של הערכים הנוצריים וגם במושגים כלל-אנושיים), שהרי אדישות ושנאה חטא הם. כל החיים הוא היה אטום כלפי כאבו, סבלו וצערו של הזולת, כחלק מן הניסיון להדחיק ולהשכיח את הכאב של עצמו. כשגילה מחדש את הכאב, הייאוש והבדידות, למד להזדהות עם הזולת (מארפה, רוטשילד).


שאלה נוספת:

המציאות המשתקפת האחד הסיפורים שלמדת עשויה להיות חריגה ובלתי-הגיונית או רגילה והגיונית: א. בחר בסיפור אחד, קבע איזו מציאות הוא משקף. נמק; ב. הסבר כיצד משפיע סוג המציאות המתוארת על הבנת הסיפור.

תשובה:

``כינורו של רוטשילד``: גם בסיפור זה מעוצבת מציאות רגילה והגיונית: העלילה מתרחש בקונטקסט היסטורי ברור: עיירה רוסית נידחת בסוף המאה ה19. גם הרקע החברתי: חיי הדוחק והעוני, פער מעמדות משווע, האנטישמיות בעיירה, מעמד האישה וכו`- נמסר במלואו ובצורה מוחשית ומשכנעת (יש להדגים את כל אלה). כמו כן, הפן הפסיכולוגי בסיפור – השינוי המתחולל אט-אט בעולמו הרוחני של ברונזה – מעוצב באופן אמין (יש להדגים). דמותו של ברונזה מאופיינת בסיפור באופן מלא (לעיל), אך גם דמויות משניות, כגון מארפה ורוטשילד היהודי אינן שטוחות לחלוטין. מארפה מתוארת כאישה קשת יום וכנועה, שהקדישה את חייה לטיפול בבעלה האדיש והמנוכר. היא אישה שהשלימה עם גורלה האכזר ועם אומללותה. הזיכרון היפה היחיד שנותר לה הוא זיכרון בתה שמתה בתינוקות. בזיכרונה חייה עם משפחתה בתקופה ההיא מצטיירים כמעין חלום גן העדן האבוד. במותה היא רואה שחרור וגאולה מחייה האומללים. רוטשילד מצטייר בסיפור כיהודי סטריאוטיפי – מושפל, מפוחד ומוכה. גם מקצועו (חלילן בתזמורת קטנה) טיפוסי ליהודי רוסיה באותה התקופה. תכונתו החשובה היא שהוא יודע להאריך את כשרונו של ברונזה, ועל כן, למרות גילויי האיבה מצד זה האחרון, רוטשילד מרגיש חיבה וקירבה מסוימת כלפיו. זאת ועוד, בסיפור נשמרת סיבתיות פסיכולוגית: לאחר מות התינוקת (פרט מושהה בסיפור), ברונזה מדחיק את הכאב והרגשות והופך לאדם מנוכר ואטום כלפי סביבתו, אך כשאשתו מארפה חלתה, הוא לראשונה הרגיש בנוכחותה ונבהל מן האפשרות לאבדה, הוא עושה מאמצים על מנת להצילה ומביאה לבית החולים, שם הוא מתרפס ומתחנן (בניגוד מוחלט לאופיו) בפני החובש. לאחר שמאמציו עלו בתהו, הוא מבין את מצבו האומלל של אדם עני, ולראשונה מרגיש קרבה והזדהות עם כל האומללים והמוכים. לפני מותה מארפה מזכירה את בתם המתה, אך רוטשילד עדיין לא מסוגל לזכור דבר. לאחר מותה של מארפה הוא פוגע ברוטשילד ומעליב אותו... (להמשיך את סיכום הסיבתיות עד הסוף). לסיכום, כל האירועים המתוארים בסיפור, אומנם מתרחשים בעבר הרחוק יחסית, בהחלט מתקבלים על הדעת ומשכנעים. וכמובן, שיש בסיפור זה אמירות אוניברסליות, הנכונות לכל תקופה ותקופה, כגון: ניסיון הדחקה של ברונזה, השינוי שהתחולל בו לקראת מותו, התגברותו על כל ההבדלים והפערים ועוד.

ב``כינורו של רוטשילד``: תיאור התמודדותו של האדם ``הקטן`` (ברונזה) עם גורלו הטרגי ועם המציאות החברתית המאמללת יוצרת הזדהות רבה בקרב הקוראים.


שאלה נוספת:

הסבר והדגם שניים מתפקידיו של הדיאלוג בסיפור:

תשובה:


``כינורו של רוטשילד``:
1. הדיאלוג הראשון, אליו כדאי להתייחס מתרחש בבית החולים בין ברונזה לחובש מאקסים ניקולאייביץ`. דיאלוג זה נפתח באופן מפתיע למדי: ברונזה פונה אל החובש בנימוס רב (``שלום וברכה``), ואף בחרדת קודש – סגנון שכלל לא אופייני לו (ראינו זאת בהתנפלויותיו המילוליות על רוטשילד). פנייה זאת מעידה על המאמץ הרב שמוכן לעשות ברונזה למען אשתו מארפה בשלב זה של הסיפור. כמו כן, היא חושפת את המציאות החברתית של אותה התקופה: החובש, אף שאיננו רופא, לא נתפס בעיני ברונזה כנותן שרות, אלא כ יצור-על כל יכול. זאת משום פער המעמדות העצום בחסרה ופגיעה גורפת בזכויות המעמד הנמוך. התשובה המעורפלת של החובש מראה שאין הוא מבין במחלות ויותר מזה, לא רוצה להתעמק במצבה של מארפה. בעיניו הזקנה חשובה כמתה. ברונזה ממשיך לנסות: הוא שוב מחמיא לחובש, כשהוא פונה אליו בשמו ובשם אביו (צורת פניה המעידה על כבוד רב שרוחשים לנמען). אך החובש מתעצבן ועונה לברונזה, כאילו שזה בא להציק לו (``נו, מה לך עוד?``). הוא גם מעז להעמיד את עצמו במקום אלוהים (כך הוא תופס את עצמו ונתפס בעיני הפציאנטים העניים שלו) ולקבוע שהגיעה שעתה של מארפה ואין מה לעשות. ברונזה ממשיך להתרפס (בלית-ברירה) לפני החובש. הדו-שיח ממשיך להתנהל באותה הצורה עד שהחובש פשוט מגרש את ברונזה ואשתו. תפקידיו של דיאלוג זה בסיפור הם: אפיון הדמויות המשתתפות בדיאלוג (ברונזה המתאמץ למען אשתו החולה והחובש העובר הן על שבועת היפוקרטס שנשבע והן מפר את כל הערכים הכלל-אנושיים); מתיחת ביקורת על מוסד הרפואה והרופאים באותה התקופה (צ`וב, כידוע, היה בעצמו רופא).
2. הדיאלוג השני החשוב מתרחש בין ברונזה למרפה לפני מותה. מארפה פותחת בפנייתה אל בעלה. הפניה הזאת מפתיעה ושוברת את השגרה בסיפור, שהרי בשלב הזה של התפתחות העלילה כבר ידוע לקורא כי ברונזה כל חייו נהג להתייחס אל מארפה, כאילו הייתה חפץ דומם, והיא השלימה עם מצבה זה. עתה מארפה פונה אל בעלה ומזכירה לו סצנה מעברם הרחוק, כשבתם התינוקת הייתה עדיין בחיים. פנייתה זו מהווה שלב חשוב בשינוי שיתחולל בברונזה: היא לראשונה שוברת את קיר השתיקה וההדחקה שיצר ברונזה סביב טרגדיית המוות של בתו. אך דברים אלה מאפיינים גם את מארפה: זהו הזיכרון המאושר היחיד שנותר מחייה. הבת ``בהירת התלתלים`` מתוארת כמן מלאך, שנשלח לברונזה ומארפה מן השמים, אך בעולם האכזר, שבו הם חיים האושר איננו יכול להימשך. עצם קיום הדיאלוג בין בני הזוג בא להצביע על השינוי שהסתמן במערכת היחסים, אולם מאוחר מדי. אלה היו דבריה האחרונים של מארפה לפני מותה. ברונזה ענה למארפה תשובה מתעלמת האופיינית לו: ``הזיות את הוזה``. תשובתו מעידה על כך שהשינוי המהותי בנפשו עדיין לא התחולל, הוא רק עתיד לבוא. תפקידי הדיאלוג הזה בסיפור הם: לאפיין את שתי הדמויות, לסכם את חייה של מארפה, להצביע על שינוי שעתיד להתחולל בנפשו של ברונזה, לציור פואנטה מפתיעה בסיפור (נמסר פרט מושהה) ולהמחיש את הבזבוז בחייהם של בני הזוג.


שאלה נוספת:


לעתים תופסת החברה מקום מרכזי בעלילת הסיפור ולעתים היא משמשת לה רקע בלבד: בחר בשני סיפורים, ובדור באיזה מהם תופסת החברה מקום מרכזי יותר בעלילה. נמק דבריך.


תשובה:



ב``כינורו של רוטשילד``: החברה תופסת בסיפור זה מקום מרכזי מאוד. למציאות החברתית האומללה והבלתי צודקת חלק מרכזי בטרגדיה של הדמויות. חיי העוני והדוחק הקשים עיוותו את נפשו של ברונזה, שהיה בה גם יסוד רגיש, יפה ויצירתי. בין הנגינה לכינור לעשיית הארונות, הוא הקדיש את רוב זמנו וכוחו לעשיית הארונות, ואילו הכינור הפך למפלט עבורו את כל חייו הקדיש לחישוב ההפסדים המדומים – בזבוז משווע של החיים. תסכולו זה היווה מקור לאנטישמיות שלו: הוא נטה להאשים את היהודים בכל צרותיו – תופעה חברתית טיפוסית ברוסיה של אותה התקופה. הוא גם רואה את היהודים בהתאם לסטריאוטיפים של התקופה: מושפלים, פחדנים, מסריחים משום... גם מערכת היחסים שלו עם אשתו מושפעת מן המציאות החברתית של אותה התקופה: במעמדו האישה נתפסת כמן רהיט שימושי או משרתת, העושה את כל עבודות הבית. חייה קשים מנשוא. המציאות החברתית מתוארת בשיא הביקורתיות בסצנת הביקור בבית החולים: בית חולים אחד עלוב משרת חבל ארץ שלם. על מנת להתקבל אצל הרופא צריך לחכות יום שלם. בסופו של דבר, מתברר שהרופא איננו, ואת החולים מקבל חושב חסר השכלה רפואית, שיכור, שגם נוהג להכות את חוליו. לחובש הזה אין שום רצון לטפל בחולים העניים, והוא פשוט מניח להם למות. זו הייתה הסיבה הישירה למותה של מארפה מהצטננות פשוטה, ולאחר מכן, גם למותו של ברונזה, ואולי גם למות בתם הקטנה לפני חמישים שנה (תמותת התינוקות העצומה הייתה לתופעה שגרתית באותה התקופה). ברונזה מתייחס גלויות לחוסר צדק זה. לסיכום, הסיפור ביקורתי מאוד כלפי המציאות החברתית של תקופתו: הוא מתאר אותה כמאמללת, שוחקת, בלתי-צודקת, מטפחת את האיבה והאנטישמיות ועוד. אולם, אין בסיפר דטרמיניזם חברתי, שהרי ברונזה מצליח, בזכות תעצומות נפשיות שבו, לגבור על תנאי החיים הבלתי-אנושיים, והוא מת אדם הרבה יותר טוב משהיה ברוב חייו.


שאלה נוספת:



יש סיפורים בהם חלק מהפרטים במציאות של הסיפור מבטים גם משמעות סמלית. הדגם תופעה זו על-פי אחד הסיפורים שלמדת.

תשובה:

ב``כינורו של רוטשילד``: אומנם, מדובר בסיפור ריאליסטי, אך פרטים סמליים אינם נעדרים ממנו. ארונות המתים, להם הקדיש יעקוב ברונזה את עיקר חייו מסמלים את בזבוז החיים. כל חייו הוא עסק בענייני המוות, כלומר לא חי. מבחינה זו, יש תקבולת ברורה (גם ברמה הסמלית) בין ארונות המתים לחישוב ההפסדים: כל חייו יעקוב עסק במשהו שאיננו ולא במשהו שישנו. גילו של יעקוב (70) גם הוא סמלי. במסורת הספרותית המערבית, הגיל הזה נחשב לסוף חייו של אדם (למשל, ``הקומדיה האלוהית`` של דנטה קובעת בפירוש שגיל 35 הוא אמצע חיים). משמעות הגיל הזה היא שיעקוב השלים את דרכו בחיים: הוא הבין והעריך את חייו מחדש ועבר שינוי מהותי מאוד לטובה. גם הכינוי ``ברונזה`` סמלי. הכינוי בא לסמל את מהותו הגלויה של יעקוב איוואנוב: איש קשוח, אטום ואף אכזרי. אך הקורא יגלה במהלך העלילה שזוהי מהותו הגלויה, המחביאה את היסוד הרך והרגיש שבו. כך סגר את המעגל. פרט סמלי נוסף הוא דמות התינוקת ``בהירת התלתלים``. הילדה מתוארת בסיפור כמן מלאך יפה ותמים, שדמותה עומדת בניגוד לחיי האומללות, האיבה, העוני, הסובבים את יעקוב ואשתו. מכאן, דמותה מסמלת את המהות הטרגית של עולמנו: אין בו מקום לאושר ויופי; רגעי האושר קצרים וחולפים במהרה. הדבר היחיד שנשאר מהם הוא זיכרון יפה. הפרטים האחרונים, שניתן להעריך כסמליים הם עץ הערבה והנהר. עצי הערבה הפוצים ברוסיה נראים ערבות בוכיות: הן נראות כאילו בוכות מעל הנהר. מכאן העץ מסמל את רגישותו של יעקוב ואת אבלו המוחבא עמוק על בתו המתה. לכן תחילה הוא לא מסוגל לזכור את ישיבתם המשותפת תחת עץ הערבה על שפת הנהר. עץ הערבה מסמל גם את האושר האבוד. הנהר הגדול והשופע מסמל את החיים, שבוזבזו לשווא (יעקוב נזכר שמעולם לא ביקר על חוף הנהר). חזרתו של יעקוב לעץ הערבה ולנהר משמעותה הבנת העובדה שהחיים בוזבזו לריק ואין להשיבם, או כדברי הרקליטוס ``אין נכנסים לאותו הנהר פעמים``.


שאלה נוספת:


השווה בין שני סוגים של דמות מספר בשני סיפורים שלמדת. בתשובתך, הסבר כיצד משפיע סוג המספר על אופי הסיפור.


תשובה:


ב``כינורו של רוטשילד`` המספר הוא כל-יודע אירוני. ידיעת הכל שלו באה לידי ביטוי בכך שהוא מכיר את רגשותיו ומחשבותיו של ברונזה, את עברו ואת עתידו (יש להדגים את כל אלה מתוך הסיפור). האירוניה שלו מתגלה כשהוא נוקט טכניקת כתיבה של דיבור סמוי.משולב. למשל, בפתיחה, המספר כאילו מדבר על ברונזה בגוף שלישי, אך תוך כדי כך הוא מחכה את אופן חשיבתו המעוות: ברונזה מצטער שזקני העיר לא מתים מספיק, ולאחר מכן, מונה את מארפה אשתו בשורה אחת עם יתר רהיטי הבית. המספר רואה בעין אירונית את מחשבותיו אלה. דוגמה נוספת לדיבור משולב היוצר אירוניה נמצאת בתיאור של התבוננותו המחודשת של ברונזה בנהר. גם כאן המספר מדבר בגוף שלישי, תוך חיקוי של אופן חשיבתו של ברונזה: אופן חשיבתו עדיין לא השתנה לחלוטין, והוא ממשיך לתרגם הכל למושגי רווחים אפשריים. המספר מן הסוג הנתון מתאים לסיפור ריאליסטי חברתי ופסיכולוגי. מצד אחד, הוא יכול ליצור תמונה רחבה ושלמה, אך מצד שני, יש לו גם דרך לחשוף את עולמו הפנימי ש גיבורו ולמתוח ביקורת על תכונות אופי שונות שלו. אירוניה המעורבת בחמלה רבה אופיינית מאוד לסיפורי צ`כוב.


שאלה נוספת:


הגדר את המושג ``פואנטה`` והדגם אותו על-פי סיפור שלמדת, והסבר את תפקידה של הפואנטה במבנה של כל אחד מן הסיפורים.


תשובה:


ב``כינורו של רוטשילד``: הסיפור איננו סיפור פואנטה טיפוסי, אך יש בו נקודת פואנטה חשובה. סיפור פואנטה מוגדר כסיפור שבשלב מסוים בהתפתחות עלילתו נמסר לקורא מידע הגורם לו להבין שכל מה שהבין עד כה מן הסיפור היה שגוי; הקורא חוזר אחורה בקריאה ומגלה רמזים מטרימים לפואנטה שתבוא. נקודת פואנטה בסיפור זה היא גילוי קיומה ומותה של התינוקת של ברונזה, באמצע הסיפור (מארפה מזכירה את העובדה לפני מותה). פרט זה גורם להבין את דמותו של ברונזה אחרת לחלוטין כאדם מורכב וחצוי, שהדחיק את אסונו, ועל מנת לשרוד בעולם האכזר אסר על עצמו כל רגש. בנקודת פואנטה מתגלה לנו שפעם ברונזה היה אדם אחר לחלוטין, וגם מערכת יחסיו עם אשתו הייתה שונה לגמרי לפרט). בקריאה שניה מתגלים רמזים מטרימים לפואנטה: למשל, אי-רצונו של ברונזה להתקין ארונות קבורה לילדים (רמז להדחקת מות ילדתו), או הנגינה בכינור (רמז ליסוד הרגיש שבו ולשירים שנהגו לשיר הוא ומארפה בצעירותם על שפת הנהר), או שנאתו כלפי מנגינותיו העצובות של רוטשילד (עוד רמז להדחקה של הכאב והצער). ואולי, גם אישה עם ילד שנכנסת אל החובש אחרי ברונזה ומארפה: מראה של ילד חולה מרמז למחלתה ומותה של בתו של ברונזה.



שאלה נוספת:


תאר את הפתיחה בסיפור אחד שלמדת. הסבר את תפקידי הפתיחה של הסיפור. הדגם דבריך.

תשובה:


ב``כינורו של רוטשילד``: הפתיחה היא התחלתית. היא מציגה את הרקע ההיסטורי-חברתי לסיפור: עיירה רוסית נידחת, קטנה וענייה, ללא עתיד ותקווה (יש בה רק זקנים). לאחר מכן, מוצג ברונזה – הדמות המרכזית בסיפור, על כינויו, מקצועו, אורח חייו, מערכת יחסיו עם אשתו ועם ``עמיתיו`` היהודיים. גם אופן ראית העולם של ברונזה נחשף בפתיחה: הוא איש ממורמר, פסימי, שאיננו שמח בחלקו ומתייחס אל אשתו כחפץ דומם. את הכל הוא מתרגם למושגים של הפסד ורווח אפשריים. את תסכולו הוא שופך על היהודים המנגנים עמו בתזמורת. עם זאת, הוא הפתיחה רומזת לקיום של יסוד נוסף בנפשו: יסוד רגיש, יפה ורך, הבא לידי ביטוי בנגינתו בכינור. הדבר בולט ביתר שאת, כשכשרונו מצוין בדבריו של רוטשילד (אפיון מפי דמות אחרת), האמור להיות אויבו בנפש. גם שתי הדמויות המשניות החשובות 0רוטשילד ומארפה) מוצגות בפתיחה בקצרה: מארפה כאישה חסרת קול וכנועה, שככל הנראה, משלימה עם מצבה האומלל. ורוטשילד, בעל שם אירוני מובהק, כיהודי מסכן ומושפל – שעיר לעזאזל. הפתיחה מצביעה על הקונפליקטים המרכזיים בסיפור: עימות בין שני יסודות מנוגדים בנפשו של ברונזה, מערכת היחסים הבעייתית שלו עם רוטשילד וכו`. הפתיחה מרכזת גם את המוטיבים המרכזיים בסיפור: המוות, מות הילדים בפרט, הנגינה, החמלה (הבכי); וכוללת כמה רמזים מטרימים לבאות (עיין לעיל בתשובות לשאלות הקודמות). כמקובל, מן הפתיחה ניתן להסיק על מספר הסיפור: מדובר במספר כל יודע בגוף שלישי, אך מרבה להשתמש בדיבור משולב, על מנת למתוח ביקורת אירונית על גיבורו (ראה לעיל בתשובות לשאלות הקודמות). אולם, ישנו פרט מושה, שאיננו מוזכר בפתיחה בכוונה- מות בתו של ברונזה – והוא יתגלה בנקודת הפואנטה.


שאלה נוספת:


כיצד מעוצבים חיי נפש בשני סיפורים שלמדת. הסבר והדגם דבריך.


תשובה:


ב``כינורו של רוטשילד``: א. הרמזים הנמצאים בפתיחה על נפשו החצויה של ברונזה. ב. השינוי, שמתחולל בנפשו של ברונזה הוא הנושא המרכזי של הסיפור. יש לתאר את השינוי על שלביו השונים (לעיל), לרבות נסיגות. ג. דרכים לעיצוב חיי הנפש בסיפור: בעקיפין (באמצעות שני המקצועות), על-ידי חשיפת מחשבות ורגשות, על-ידי שימוש הדיבור משולב (יש להדגים את כל אלה), באמצעות סמלים (ראה לעיל בתשובות לשאלות קודמות).


שאלה נוספת:


תאר בקצרה את סיומו של היצירה ``כינורו של רוטשילד`` איזה אור שופך סיום הסיפור על הדמות המרכזית או על הבעיה האנושית המתוארת בסיפור?

תשובה:


ב``כינורו של רוטשילד``: הסיום טומן בחובו הפתעה ומקשר את עלילת הסיפור לכותרתו. בסיום מתברר כי סיפורו של ברונזה, אליו התייחסנו לאורך הסיפור כאל הווה סיפורי, איננו אלא עבר סיפורי ומטרתו הגלויה של הסיפור היא, למעשה, להסביר את מקור כינורו של רוטשילד. סיום זה מעניק לסיפור גוון אנקדוטלי: הוא כאילו בא לענות על תמיהות אנשי העיירה. מצד שני, הוא מוסיף לסיפור גוון מיתולוגי: בדומה למיתוסים הבאים להסביר את מקור התופעות בעולם.


שאלה נוספת:


19.נתח את מבנה העלילה של היצירה ``כינורו של רוטשילד`` לפי אחת מהנקודות הבאות: 1. נקודת שיא או מפנה בעלילה; 2. פתיחה מול סיום; 3. סדר התרחשויות בעלילה (כרונולוגי, אסוציאטיבי, עקיב או בלתי-עקיב, וכו`).


תשובה:


``כינורו של רוטשילד``: א. נקודת המפנה הראשונה: כשברונזה מבין כי מארפה גוססת; ב. נקודת שיא: הצוואה ומתן הכינור לרוטשילד; ג. נקודת מפנה: פאנטה; ד. פתיחה מול סיום: עיין לעיל; סדר זמנים: עיין לעיל בתשובות הקודמות.


שאלה נוספת:


מהם שני סימני-ההיכר העיקריים של הסגנון שבאים לידי ביטוי ביצירותיו של אחד היוצרים שלמדת?


תשובה:

צ`כוב:
1. הפיכת האדם הקטן לדמות טרגית מודרנית: להדגים על-פי ``יגון``.
2. שילוב העצוב והמצחיק: להדגים על-פי ``יגון`` (עיין ניתוח שהבאתי לעיל).



שאלות נוספות להכנה:


1. מהו הקשר שבין הפתיחה של הסיפור ``כינורו של רוטשילד`` ובין גוף היצירה?
תאר את הפתיחה והסבר מה המיוחד בפתיחה זו ובמה היא קשורה לבעיה שהסיפור מעלה.
פרט והדגם את הבעיה שהסיפור מעלה, על מנת לבסס דבריך.
2.סיומו של הסיפור: האם הוא סיום פתוח, כזה המשאיר את הבעיות שהתעוררו במהלך
הסיפור, לא פתורות, או סיום סגור הפותר את הבעיות שעלו במהלך הסיפור?
הדגם דבריך ונמק אותם. (הסיום יכול להיות סגור מבחינה אחת ופתוח מבחינה אחרת, בכל מקרה יש להסביר לנמק ולהדגים היטב דעתך).
3. תאר את נקודת המפנה בסיפור כינורו של רוטשילד. כלומר: תאר את האירוע הגורם לשינוי בהתפתחות העלילה. תאר והסבר כיצד השפיע המפנה על מהלך העלילה.
4. מהי נקודת השיא בסיפור? תאר אותה, הסבר באיזה שלב היא מופיעה בעלילה והסבר את
תפקידה? (כיצד השפיעה על הגיבור הראשי?)
5. האם דמות הגיבור הראשי עוררה בך הזדהות או דחייה? תאר והסבר את התכונות או המעשים
של הדמות שמשכו את לבך או עוררו בך הסתייגות. האם הרגש שמעוררת הדמות בקורא קשור
לנושא שמעלה הסיפור?
(אפשר לטעון שהדמות מעוררת את שני הרגשות המנוגדים ולהסביר מדוע זה קורה).
6. תאר את היחסים בין שתי דמויות בסיפור.
הצבע על הקשר שבין יחסים אלה אל התפתחות העלילה.


מחפשים מורה פרטי למקצועות הומניים??
רוצים תוצאות הצלחה מובטחות ומוכחות??

צרו איתי קשר: 0508322672 נסים

הגעה עד בית התלמיד בכל אזור המרכז ללא תשלום נוסף!!!

 
תגובה הדפסת ההודעה דרג את ההודעה
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by